עשרים וחמישה ימים לשריקת הפתיחה. השבוע, באחד עשר במאי, צויין 'יום-החודש-שלפני'. מסיבות עיתונאים ודיבורים אין-קץ. בקצב שהימים עוברים, מה שהיה לפני חמישה ימים זו כבר היסטוריה נשכחת. עשרים וחמישה ימים זה כמעט כמו לומר שלושה שבועות. מאמינים? ביום חמישי הקרוב אני מתארח באצטדיון בקייפטאון, ממש מבפנים. מבטיח לספר ולצלם את החווייה. אתמול באופן רשמי, הוא עבר מהעירייה לניהול פיפ"א, עד אחרי המשחקים. אם זה היה מירוץ מכוניות, היינו כבר שומעים באוויר את נהמת המנועים המתחממים. וום, וום...
מי שעוד לא השיג את הטבות השכר "המגיעות" לו עד עכשיו, פצח השבוע בשביתה כללית במחאה על העוול שנעשה להם. הפעם אלה עובדי הרכבת, שהיא חברה ממשלתית כושלת ורקובה שבכיריה מחלקים לעצמם בונוסים שמנים, בשעה שלעובדים הזוטרים הם אומרים "אין לי". האמת, שאין להם. זה נכון. הם פשוט מצליחים במיוחד בתחום של להשיג לעצמם. במקרה עבדתי קצת עם החברה הזו וראיתי דברים שהשערות סומרות מהם – בזבוז עצום של משאבי המדינה שבא לבכות. תשתיות יקרות מפז, מחלידות על פסים עזובים. פקידים אדישים, מיואשים, חסרי אונים מול מציאות שהם בעצמם גרמו לה, בכך שאינם נוטלים את האחריות. עשרות אלפי קילומטרים של מסילות שאינן מנוצלות אפילו כדי שבריר מיכולתן, כשבכל מקום אחר בעולם המערבי הן היו מקשרות פרברים למרכזי הערים ומובילות סחורות, בהקילן על הכבישים העמוסים לעייפה. היו שנים, כך למדתי, שרציפי מרכזי ההטענה של רכבות המשא היו מלאים באלפי מכולות. היום, זה מחזה ממש עצוב – משטחים רחבים של בטון, ריקים. בשוליים מכולות חלודות בערימה נשכחת. ושקט. מה שכן עדיין נוסע ברכבות הם כל הברזל, הפחם ומחצבים אחרים והרכבת השבועית של ב.מ.וו. מנמל קייפטאון למפעל ליד יוהנסבורג, מלאה חלקי חילוף שמגיעים מגרמניה כמו שעון. תעשיית הובלה-על-גלגלים אדירה התפתחה על חשבון ניוון הרכבת, כי פשוט אי אפשר היה לסמוך יותר עליה שתצא, או תגיע בזמן, אם בכלל.
עכשיו הם שובתים, רגע לפני, שביתה של הרגע האחרון, מתוזמנת להפליא, כשכולם מבינים את רגישות הזמנים ואת מרחב התימרון האפשרי. עד סוף החודש הכול ייגמר בהסכם של 'פשרה מכובדת' בין הצדדים והאורחים יוכלו, אם ירצו, להשתמש ברכבות הנוסעים אל ומאת המשחקים. יותר חשוב מכך הוא, שמאות אלפי העובדים, התלויים ברכבות להגיע למקורות פרנסתם, ישובו לשגרתם. עד אז, הם די בצרות.
וג'וליוס מאלמה, נשיא המשמרת הצעירה של ה ANC קורא להלאמה של חברות נוספות. לא מספיקים לו הכשלונות של החברות הממשלתיות הגדולות, כמו חברת הרכבות, חברת החשמל וחברת התעופה הלאומית. ויש עוד דוגמאות. כבר כתבתי עליו פעם , שאין לו ממש תכנית פעולה, רק התלהמות וגסות רוח. השבוע הוא הובא לדין משמעתי במוסדות התנועה. ארבעה אישומים הוצגו נגדו – על שתמך פומבית ברודן הצורר ורוצח עמו, רוברט מוגאבה, בעת ביקורו בזימבבוואה; כינה עיתונאי של ה BBC במסיבת עיתונאים 'בנזונה' ו – 'סוכן ארור' [ בלשונו - "bastard" and a "bloody agent"]; שר בעצרות את השיר "הרוג את הבור" ["shoot the boer"], אחרי שהשיר הוגדר כהסתה בידי בית המשפט ונאסר לשירה; ו – העביר בקורת פומבית על הנשיא זומה והשווה אותו לנשיא הקודם, טאבו מבקי.
נחשו מה פסק הדין? שלושת האישומים הראשונים הוסרו. הוא נמצא אשם רק באישום הרביעי והנורא – העביר בקורת פומבית על זומה והנורא מכול – השווה אותו למבקי, המשכיל, המשורר, ההיסטוריון והלוחם למען החופש של השחורים לא פחות מזומה. ומה הוא קבל? על זה לא הפסקתי לצחוק שבוע – ועדת המשמעת גזרה עליו השתתפות חובה בקורס לניהול כעסים [anger-management classes]; התנצלות פומבית בפני הנשיא, המפלגה והציבור בכללו; עשרת אלפים ראנד קנס; ו-השתתפות חובה במשך עשרים יום בבית הספר הפוליטי של המפלגה. בית ספר פוליטי של המפלגה? לא ידעתי שיש דבר כזה. זאת אומרת שכל מי שבמפלגה עבר הכשרה שם? למד להיות מה שהוא? מה הם לומדים שם אם כך? איך מתקבלים? איך נהיים מורים שם? הו, כמה הייתי רוצה משרה כזאת.
טוב, על זה כבר הייתי יכול לכתוב פיליטון שלם...אבל בסך הכול זה עצוב. הפוליטיקאים, גם כאן, לא עשויים מהחומר המשובח ביותר בדרך כלל. יש כמובן יוצאים מן הכלל וכמה מאלה הכרתי בחיי באופן אישי, אבל התמונה הכללית היא עצובה. הדרום-אפריקאים, שכל כך ייחלו לחופש ולדימוקרטיה, מתחילים עכשיו להבין את מורכבות המיזם הזה. לא רק יתרונות, אלא גם הרבה איזונים ובלמים שיש לשים על הסוס הדוהר בצהלות שמחה באחו, כדי שלא יפיל את רוכבו. וזה מרתק לראות, איך הם מיישמים, או לא מיישמים, את מערכת הבלמים הזו. בחברת הרכבות למדתי כלל חשוב - שאורך הרכבת, קרי מספר הקרונות, נקבע על-פי מערכת הבלמים שבה משתמשים. מערכת מסוג מסויים יכולה להבטיח עצירה בטוחה של רכבת באורך שלושים קרונות עמוסים ואחרת, חמישים. לא יכולת הנשיאה, לא מהירות ומרחק הנסיעה ואפילו לא השיקול הכלכלי קובעים את מספר הקרונות המירבי – אלא יכולת הבלימה. השוואה מעוררת מחשבה, הא? כמה קרונות של דימוקרטיה וחופש אפשר לקשור מאחורי הקטר?
השבוע הגשם לא הפסיק לרדת והיה קר. החורף קפץ עלינו בבת אחת, למרות שבתכנית הלימודים בגן של אדם [כמעט בן 4] עוד לומדים על הסתיו. קשה לפיכך לשכנע אותו שזה לא חורף, כל הגשם השוטף הזה, הבוץ וזרמי המים שמזיזים הרים. הוא עוד בסתיו ומחפש עלים צהובים. מילא, זה לא נורא כמו הסיפור שלאורה אשתי סיפרה לי השבוע ושלא הפסיק להטריד אותנו. סימבה הקטן, מהכיתה של אדם, משתעל כל השבוע, עד שבאחד הימים, כשאבא שלו בא לקחת אותו מהצהרון, לאורה הסבה את תשומת ליבו לשיעול הזה. "כן, אני יודע", הוא נאנח בצער. לא ברור אם הצער הוא יותר על השיעול של הילד, או על העובדה שהוא נאלץ לגלות את ליבו. על שניהם בטח. "בצריף שאנחנו גרים בו, כשיורד גשם, עובר זרם מים בלתי פוסק" לאורה פערה עיניים שואלות "כן, הרטיבות זה דבר נורא" היא אמרה. "לא רטיבות" מיהר האבא לתקן אותה, "זרם מים חוצה את הצריף" הוא צייר שוב את התמונה העגומה. נו, מה כבר אפשר לומר על זה? כך קרה, שכל פעם שהתעוררנו השבוע בלילה לקולות המבול, חשבנו על סימבה ועל הוריו, שבאו מזימבבוואה להציל את עצמם מהדיקטטור מוגאבה, שמאלמה משבח כל כך. מעגל אימה.
בינתיים מתארגנים כמה אנשים טובים עם לאורה כדי למצוא להם איזה פיתרון ולו זמני לימי החורף, שרק לפי אדם, עוד לא הגיע.
שיהיה שבוע טוב,
תודה
אורי
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
